סוג של סיכום וסוג של פרידה (1 בנובמבר)


1 דקות קריאה

אני לא יודעת איך זה קרה שרק התחלנו לטייל, שרק לא מזמן עלינו למטוס בארץ, שחששנו מהטיסות הארוכות, שהתרגשנו מהטיול הארוך, שחיכינו לחזור למקומות שזכרנו וכאלה שזכרנו פחות – והנה, כאילו מישהו עשה פאסט פורוורד ולקח אותנו חודשיים קדימה ופתאום זה נגמר.

איך אפשר לסכם טיול כזה? התשובה היא שאי אפשר.

מילים לעולם לא יוכלו להעביר את ההרגשה הזאת שמלווה אותך בטיול כזה, את השגרה של הבוקר, את המנוחה של הערב, ואת כל היופי שקורה ביניהם. הרגשה של ראש נקי מדאגות יומיומיות, ממטלות, מחובות, מג'ינגול אינסופי בין אינסוף משימות שלנו ושל הילדים.

מילים לעולם לא יוכלו להעביר את ההתרגשות לפני הגעה למקומות חדשים, את הסיפוק בסיום של מסלולים מאתגרים, את האושר של התבוננות במרחבים האינסופיים והנופים המטורפים. גם תמונות לא יכולות. הן מתעדות רק מבט אחד ברגע אחד, אבל לא את הכל ביחד.

הכל כל כך פשוט בטיול כזה, אין מורכבות, אין החלטות הרות גורל, לא ממהרים לשום מקום ואין שום מחויבות להיות במקום מסוים או בזמן מסוים. יש הרבה בחירות קטנות, התלבטויות כיפיות, ובעיקר הרגשה שהכל אפשרי.

יש כל כך הרבה דברים שאני אתגעגע אליהם, ואף אחד מהם, אולי באופן מפתיע, הוא לא מקום מסוים, או חוויה מסוימת, אלא דווקא הדברים הקטנים שהפכו להיות חלק מהיום יום שלנו שם - לחפש ולגלות במפה מקומות מגניבים לעצור בהם, להכין ארוחות ערב מושקעות בסוף היום, לעצור לפיקניקים בחופים ונופים, להגיע לנוף מטורף בסוף מסלול, לגלות מקום מגניב עם קפה בשומקום, להתעורר לצלילים של גשם שדופק בקרוואן, לזרם חזק של מים חמים במלקחות של קמפינגים, לנופים המתחלפים בנסיעות ארוכות, ליין בכל ארוחת הערב ולתה חם של הבוקר כשעדין קריר בחוץ, ללהתבונן בילדים מהצד - כשהם קמים בבוקר, כשהולכים לישון, כשהם רבים וכשם מאלתרים משחקים מגניבים, כשהם לא מפסיקים לדבר מתחילת המסלול ועד סופו וכשהם מתלהבים מגינת שעשועים, ולחלוק את כל זה עם מישהו שחווה את החוויה הזאת ושיתגעגע לכל הדברים האלה בדיוק כמוני.

יצא לי לתהות לא פעם האם יש משהו מיוחד בניו זילנד, או אולי בכל יעד בעולם אפשר לעשות טיול כזה ולהנות באותה המידה ולהרגיש את אותם הדברים. אין לי תשובה לזה, אבל אין לי גם ספק שיש לניו זילנד קסם מיוחד.
המדינה הזאת, בקצה השני של העולם, שמקדימה את כולם בשעון, ששני האיים שלה כל כך שונים בדינמיקה שלהם ובטבע והנופים שלהם, שמרחק נסיעה קצר מפריד בין חופים אינסופיים, להרים מושלגים, לקרחונים, ליערות, לאגמים, שחיה בין גאות לשפל, עם תופעות טבע שאין לאף מדינה אחרת, שאין בה אף חיה מסוכנת, ששומרת על הטוהר והיופי שלה בכזאת קנאות, שכל כך ידידותית לכל מטייל בכל גיל - המדינה הזאת כל כך כל כך מדהימה שגם בלי לטייל בכל העולם אני יודעת שיהיה קשה מאוד להתאהב ככה במקום אחר.

זה תמיד מעציב אותי כמה כל טיול הופך מהר כל כך לזכרון רחוק, כאילו לא היה. כמה מהר צוללים לשגרה, ומה שנשאר, במקרה הטוב, זה אלבום תמונות שמזכיר את החוויות שעברנו.
גם הטיול הזה יהפוך עוד שניה מהווה לעבר, וכל התחושות שליוו את החוויות שלנו יהפכו לאוסף של זכרונות רחוקים. זה כנראה אחד הקשיים הגדולים שלי, ההבנה שעוד מעט כבר לא אצליח להרגיש את כל מה שהרגשתי בטיול, לא אוכל לשחזר, לא אוכל לחזור לרגעים האלה שוב. 

אחד הפחדים הגדולים שהטרידו אותי גם לפני הטיול ולפעמים גם תוך כדי, הוא איך חוזרים. איך חוזרים לשגרה, איך קמים בבוקר, וממשיכים לעשות את מה שעשינו לפני, כאילו שלא התנתקנו עכשיו לחודשיים, כאילו שלא היינו בעולם המקביל שהחיים בו אחרים לגמרי.
את התשובה לכך קיבלתי ביממה האחרונה, החל מהרגע שנחתנו ועד עכשיו. כשראיתי את המשפחה שלנו, את החברים שלנו והחברות של הבנות שחלקן באו לשדה וחלקן רצו אלינו הביתה שניה אחרי שנחתנו, כשירדנו למטה בבוקר ופגשנו את השכנים שלנו בשכונה, כשהילדים קמו מאושרים להתארגן למסגרות, כשהאחיינית הג'ינג'ית שלי חיבקה את כולנו בהתרגשות, כשהבנות יצאו לטיול של הצופים פחות מ-24 שעות מהרגע שנחתנו, כשקיבלתי ווטסאפים מחברים לעבודה שמחכים שאחזור.
כל אלה הזכירו לי להודות על כך שיש לנו את השגרה הזאת לחזור אליה ושיהיה בסדר.

מעולם לא היה לי בלוג. יותר מזה, תמיד הייתי (וגם היום) אני די רחוקה מעולם הבלוגים ותמיד סקפטית באשר למי זה מיועד ומי קורא בכלל בלוגים ולמה.
את הבלוג הזה פתחתי בעיקר בשבילנו, בדיוק בשביל היום שאחרי, כשנרצה להיזכר איך חווינו אותו ולא רק דרך התמונות.
לא תיארתי לעצמי שהבלוג יהפוך לחלק אינטגרלי כל כך מהטיול הזה, וממני. לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים יקראו אותו, שירצו לחוות איתנו את הטיול, שיעניין אותם מה עשינו ומה הרגשנו ואיפה נהננו ואיפה פחות.
התרגשתי כל פעם מחדש לקבל תגובות, לגלות עוד מישהו שקורא שבחיים לא הייתי מצפה, עוד מישהו שנהנה או מזדהה או מתרגש מהדברים שכתבתי.
אז תודה לכם, לכל אלה שקראו, לכל אלה שהגיבו וכתבו לי. הפכתם את את הכתיבה הזאת למשהו שהוא הרבה הרבה מעבר למה שדמיינתי!

אז הגיע הזמן להיפרד...מהטיול, ובנתיים גם מהבלוג.
יש לי מחשבות להפוך אותו ביום מן הימים לבלוג הטיולים שלנו, אולי להעלות סיכומי טיולים מהעבר, אולי להמשיך לכתוב את החוויות של הטיולים העתידיים, אבל בנתיים אשאיר אותו ככה, הזכרון המתוק שלנו מהחוויה הכי מדהימה שהייתה לנו בחיים.


לפוסט הקודם איזור ושמו קנטרברי-חלק ב'

הסיכום המתומצת של כל המסלול שלנו - בפינת התכלס לסיכום מתומצת של המסלול שלנו. ויש גם מפה!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.