מגלים את הצפון (16-21 בספטמבר)


3 דקות קריאה

Hot Water Beach - חופרים בורות (16 בספטמבר)

כאמור התאהבנו באיזור קורומנדל, בזכות חופיו המדהימים כמובן. כל כך מדהימים שזה רק התבקש שבבוקר שבו קמנו לעוד יום שמשי ויפה, נארוז את עצמינו במהרה ונאכל ארוחת בוקר בדרך באיזו תצפית או חוף או משהו רומנטי ופוטוגני כזה. כך עשינו, ואף הלהבנו את הילדים המופתעים והרעבים שעוד שניה עוצרים לארוחת בוקר בלתי נשכחת. שניה שהפכה לנצח כי הדרך ל-Hot water beach התבררה כקצת פחות ידידותית (לפחות בחלקה הראשון), ואם נדייק - די פתלתלה, לא ממש לאורך חופים וגם ללא נקודות עצירה מהסוג שחיפשנו. בסוף עצרנו כמובן, והילדים הרעבים והעצבניים קיבלו פיצוי באמצעות לחם מטוגן עם מגוון תוספות ועם נוף לים.

הגענו ל- Hot water beach בעיתוי מושלם! בדיוק בחלון הזמן הזה של שעות השפל בהן אפשר להנות מתופעת הטבע המדהימה של חפירת בורות של מים רותחים ויצירת ג'קוזי טבעי. חפרנו לנו בריכות ובעודנו נהנים מהמים החמים לצד האוקיינוס הקר, לא האמנו שהדבר הזה באמת אמיתי. גם הילדים לא האמינו (למה המים מהבור שלי זורמים לבור שלה??? זה המים שלי!). חשבנו להספיק איזה מסלולון באיזור, אבל לא הצלחנו להתנתק מהזולה הנהדרת הזאת!

Hot Water Beach

יאללה דרומה - רוטרואה (17-18 בספטמבר)

הדרך מקורומנדל לרוטורואה הייתה קצת ארוכה מהמתוכנן (מסתבר שאין בהערכות הזמנים של וייז את הפיצ'ר של קרוואן שנוסע בדרכים מפותלות. תוסיפו עוד איזה 30% לזמנים). קפצנו למסלול קצר ל- Okere Falls ובסוף הגענו גם לרוטורואה.
הריח המוכר קיבל את פנינו, ריח של גופרית אשר כל כך מייצג את כל האיזור הגאותרמי הזה. קפצנו ל- i-site המקומי שהעלה לנו קצת זכרונות מחווית רוטורואה הקודמת שלנו, והגענו סוף סוף לקמפינג.
השעה כבר הייתה מאוחרת אבל אז התחיל החלק הכיפי של הערב שהילדים התגייסו לתקתק ביחד איתנו את ארוחת הערב (זה !!! למה אני אוהבת קמפינגים!). תוך זמן קצר הצלחנו לאלתר ארוחה לתפארת כשכל ילדה הייתה אחראית על מנה משלה ויואבי היה אחראי על טעימות (וכבונוס קיבל מהילי סיפור לפני השינה).

מזל שבבוקר פליקס ויתר לי וככה אני הלכתי לרוץ ולא הוא (כי זה לא פייר! מסתבר שזה עובד גם אצל המבוגרים), ככה שזכיתי לחווית ריצה הישר אל תוך שערי הגהנום (או ככה זה לפחות מרגיש בתוך כל העשן הגאותרמי הזה).

Rotorua

הלכנו לספוג קצת את התרבות המאורית, ועל הדרך כמובן עוד מהפלאים המבעבעים של רוטורואה. ביקרנו בכפר מאורי Te Puia שבו גם טיילנו בכפר, גם ביקרנו בביהס המקומי לאמנויות, גם צפינו במופע וכבונוס אפילו ראינו גייזרים פעילים. יש לציין שהתעלנו על עצמנו, ואף התגברנו על זכרונות העבר והלכנו דווקא לכפר הכי תיירותי וממוסחר (כי מה לא עושים בשביל הילדים) ונהננו מכל רגע. אולי כי העונה עדין לא מאוד מתוירת, ואולי כי לפעמים ההבדל הוא לחוות את זה דרך העיניים של הילדים. בקיצור - העזנו והופתענו לטובה!

Te Puia
פיקניק באגם רוטוראה (לדברים טובים מתרגלים מהר) וטיול בפארק העירוני המקסים Kuirau שמלא גם הוא בבריכות גאותרמיות טבעיות ומבעבעות שמעלות עשן לגמרי סגרו את הפינה של היום הזה.

עוד קצת על זכרונות העבר שלנו ברוטורואה כאן בפוסט נפרד.

אגם טאופו (19 בספטמבר)

מעבר להיותה של טאופו קרובה לטונגרירו לא זכרנו ממנה דבר מהטיול הקודם. הגענו אליה בשעות הבוקר ביום יפיפה והחלטנו לעשות טיול אופניים לאורך האגם. שכרנו אופניים באחת החנויות הקרובות לטיילת והתחלנו ברכיבה. כלומר כולם התחילו ברכיבה ואני בסה"כ קיויתי שהכל יעבור בשלום כי אני קצת מפחדת מרכיבה על אופניים. אני דווקא רוכבת סבבה, אבל הלב שלי כל פעם מתכווץ קצת כשיש ירידה או סכנת התנגשות ולוקח לי זמן להתרגל לרכיבה ולהתחיל להנות. אמרתי לבנות שאני קצת מפחדת, אבל עד שסיימתי להסביר למה הן כבר היו רחוק מקדימה. דאגה ואכפתיות זה כאן.

כשהצלחתי להסדיר סוף סוף את הנשימה והקצב, כשהבנתי סוף סוף איך מעבירים הילוך (זה מהתרגשות, נשבעת), וכשהצלחתי להרים את הראש ולהביט מסביבי - התחיל הקסם!
אין כמו תחושה של רכיבה במקום לא מוכר, כשכל מה שבא לך זה לגלות מה עוד יש שם בהמשך. המשכנו לאורך אגם, התלבטנו אם לעצור לקפה (כי פליקס טען, ובצדק, שהבטחתי לו קפה עוד קודם ולא קיימתי) ובעודנו ממשיכים ומתלבטים הגענו אל המקום המושלם שהיה נראה כאילו חיכה רק שלנו. הפופים המפוזרים על הדשא מול האגם קראו לנו ובעודנו מתפנקים עליהם גילינו שהגענו למקום שמפורסם בפיצות הביתיות שלו בשם Sunset Jam. בדיוק בזמן לארוחת הצהרים.
ניו זילנדים כנראה לא טועים, לפחות לא בכל הקשור לפיצה ביתית על אגם טאופו - ואכן הייתה הפיצה מהטעימות שאכלנו.

היה קשה להיפרד מהפופים, אבל שבעים ומרוצים המשכנו בדרכנו. הדרך נמשכה ונמשכה, דרך פארק עם גינת שעשועים חמודה, דרך נדנדות חבלים מעל האגם שסיפקו לילדים ולנו אושר גדול והרבה חומר פוטוגני במיוחד, ואז שניה לפני שהסתובבנו כדי לחזור גילינו אי שם ברקע את ההרים המושלגים.
מושלם, כבר אמרתי?
Lake Taupo

את החוויה המהממת הזאת הוחלט לסיים בגלידה אחרי החזרת האופניים, אך גילינו שבשעה 17:00 על השעון כל המסעדות ובתי הקפה נסגרו וכך מצאנו את עצמינו מקיימים את הבטחת הגלידה (כי לא הייתה שום אופציה לסגת) במקדונלדס המקומי (והמרשים במיוחד, יש לציין). 

הפארק הלאומי טונגרירו (20 בספטמבר)

טונגרירו קרוסינג היה הטרק הרציני הראשון שעשינו בניו זילנד לפני 13 שנה. הוא היה לנו קשה (מאוד!), הפקנו ממנו לא מעט לקחים על טרקים, ולחיים בכלל, והייתי מתה לעשות אותו שוב, ולו רק כדי להוכיח לעצמי את מה שאני כבר יודעת, שהיום היינו מתקתקים את הטרק הזה הרבה יותר בקלות גם בגלל ששנינו בכושר משמעותית טוב יותר אבל בעיקר כי היום אנחנו למודי ניסיון ועשינו דברים קשים יותר מזה. 

Tongariro Crossing 2006

בעיה קטנה שניסיתי להדחיק היא שאנחנו עם הילדים, והטרק לא בדיוק מתאים להם, בטח לא בעונה הזאת כשהוא חייב להיות מודרך וצריך לסחוב ציוד להליכה על הקרח. בקטנה...
אי לכך, בתור הורים אחראים, ויתרנו על החלום לחזור על הטרק הזה שוב ומצאנו חלופה ראויה בצורת מסלול קצר אך מקסים Taranaki Falls. מסלול מעגלי של 6 ק"מ, שאם מתמזל מזלכם לעשות אותו ביום בהיר אפשר גם להנות מההרים המושלגים שמלווים את המסלול משני הצדדים של הדרך. גם המפל יפה...אבל ההרים!!! לא יכולתי להפסיק לצלם כמובן, ומצאתי את עצמי מתקשה להסביר לילדים למה הרים מושלגים גורמים לי לאושר כה רב.

Taranaki Falls

הילדים לעומת זאת היו עסוקים בשאלה איך אנחנו מתקרבים לשלג הזה והולכים עליו. ילדים מסכנים לשני הורים רוסים שמעולם לא ראו שלג (מה קשור רוסים, זה בגלל שההורים שלהם לא מוכנים לנסוע למקומות המוניים כמו חרמון למשל) התאכזבו קשות שלא היה שום שלג במסלול, וכך קרה שלאחר סיום המסלול בעודנו מחפשים נקודת תצפית שווה לפיקניק קיבלנו את הר השלג לתוך הפרצוף שלנו, ליטרלי, בצורת אתר סקי. צרחות האושר של הילדים לא השאירו מקום לספק ובתמורה לתשלום לא כל כך סמלי עבור הלוך חזור בגונדולה, משימת הגשמת חלום השלג הושלמה.


בארוחת הערב הרגשנו ניו זילנדים במיוחד (ובכלל אומרים קיווים) כשחנכנו את הירק היחיד שזול משמעותית יותר בניו זילנד מאשר בארץ. היה טעים!!!


נפרדים מהאי הצפוני - 21 בספטמבר

החלטנו לקחת את היום באיזי (כלומר אפשר לאכול את ארוחת הבוקר לאט, להספיק לקפוץ בטרמפולינה, לסיים את הכביסות, לעבור במאפיה, בסופר, ב- Warehouse) ואז לנסוע שעתיים וחצי לוולינגטון. כולל עצירה לקפה. ככה באיזי.

הדבר היחיד שהתכננו בווליגטון היה המוזיאון Te Papa ואכן זה היה דבר היחיד שעשינו. המוזיאון מדהים ולצערנו היה לנו שם מעט מדי זמן עד הסגירה. היינו שעה וחצי, אבל אפשר לבלות שם בכיף חצי יום ואפילו יום שלם. המוזיאון מושקע ביותר, בכל קומה יש גם חדר שמיועד במיוחד לילדים, התערוכות מקסימות ומאוד שונות אחת מהשניה.

Te Papa Museum

יש לציין שהדבר המרגש ביותר עבורי שקרה היום הוא החבר החדש שהצטרף לקרוואן שלנו לכבוד המעבר לאי הדרומי, ועל אף שאנחנו עוד לא מכירים כל כך טוב, אני כבר מאוהבת בו!


עם הרבה מאוד צער אבל גם עם סיפוק גדול אנחנו נפרדים מחר מהאי הצפוני ועולים על המעבורת לאי הדרומי. האי הצפוני קיבל את פנינו עם ימי שמש נפלאים, עם מקומות ונופים שהתפספסו לנו בפעם הקודמת (או שאולי לא התפספסו אלא נמחקו לנו מהזכרון) ופינק אותנו בחוויות חדשות ומרגשות. אי אפשר היה לבקש התחלה טובה יותר לטיול הזה.

מי שבא לו עוד קצת תמונות - מוזמן להציץ בגלריה.

סיכום מתומצת, כולל פרטי הלינה - בפינת התכלס כמובן!

לפוסט הבא - שלום לאי הדרומי
לפוסט הקודם - ההתחלות הקשות

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.